זה לא היה איפור טוב יותר – זו הייתה גישה אחרת

הרגע הזה לא הגיע מול מראה חדשה, ולא אחרי רכישה נוצצת. הוא הגיע דווקא ביום רגיל, בלי דרמה. עמדנו מול המראה, כמו תמיד, ועשינו את אותו הדבר שאנחנו עושות כבר שנים – מורחות, מטשטשות, מתקנות. ואז עלתה מחשבה שקטה אבל עיקשת:
אולי זה לא האיפור. אולי זו הדרך שבה אנחנו ניגשות אליו.

במשך הרבה זמן האיפור היה משימה. משהו שצריך “לעשות נכון”. שכבה על שכבה, השוואות לאינסטגרם, חיפוש תמידי אחרי המוצר הבא שיבטיח תוצאה טובה יותר. אבל ככל שהשקענו יותר – כך הרגשנו פחות מחוברות למה שאנחנו רואות. המראה הייתה “בסדר”, אבל לא באמת אנחנו.

ואז, בלי החלטה דרמטית, משהו השתנה. לא קנינו איפור חדש. לא זרקנו את הישן. פשוט עצרנו רגע.

במקום להתחיל ממה “צריך לכסות”, התחלנו ממה שנעים לנו לראות. במקום לשאול איך ניראה יותר – שאלנו איך נרגיש יותר. ופתאום, אותה מברשת, אותו מוצר, אותו אייליינר – נראו אחרת לגמרי. לא כי הם השתפרו, אלא כי היחס אליהם השתנה.

הגישה החדשה לא דיברה על שלמות. היא דיברה על הקשבה.

על ימים שבהם מספיק רק טאץ’ קטן.
על ימים שבהם מותר לוותר.
ועל ימים שבהם דווקא כן בא לנו להדגיש – אבל מתוך בחירה, לא מתוך לחץ.

לאט לאט שמנו לב שגם הסביבה מגיבה אחרת. לא “איזה איפור יפה”, אלא “את נראית רגועה”, “יש בך משהו אחר היום”. וזה היה הרגע שהבנו – איפור הוא לא מסכה, הוא כלי. וכמו כל כלי, הכול תלוי בכוונה שמאחוריו.

 

 

הגישה הזו שינתה גם את שגרת הבוקר

פחות עומס, פחות תיקונים, פחות מלחמה מול המראה. יותר זרימה. יותר דיוק. יותר מקום לעצמנו בתוך התהליך.
האיפור הפך ממרדף – לשיחה.
מהשוואה – להשלמה.
מניסיון להרשים – לניסיון להיות נוכחות.

וזה אולי הלקח הכי מפתיע:
כשמשנים גישה, לא צריך לשנות הרבה דברים אחרים. העור נראה טוב יותר לא כי הוא מושלם – אלא כי הוא לא במתח. היד יציבה יותר לא כי התאמנו – אלא כי אין לחץ. וההבעה… היא פשוט אנחנו.

בסוף, זה לא היה איפור טוב יותר.
זו הייתה בחירה לראות את עצמנו אחרת.
וברגע שהגישה השתנתה – הכול הסתדר מעצמו.

עוד מאמר מעניין על: איפור פנים למתחילות.