כשהמראה החיצוני מסתדר, משהו בפנים נרגע

יש רגעים שבהם אנחנו מביטות במראה ולא מחפשות תשובה. לא תיקון, לא שינוי. רק מבט אחד שקט, כמעט אגבי, שמרגיש כמו נשימה שנכנסת עמוק יותר מהרגיל. משהו במבט הזה לא דורש מאיתנו כלום, והוא זה שמרגיע.

עם הזמן למדנו שהמפגש עם המראה לא תמיד מתחיל מהמראה עצמו. לפעמים הוא מתחיל בתחושה פנימית של עומס, של מחשבות שלא נרגעות, של יום שנשאר על הגוף גם כשכבר עבר. אנחנו עומדות מול ההשתקפות כשעוד יש בתוכנו תנועה, רעש עדין, חוסר שקט שלא תמיד יש לו שם. העור שם, הפנים מוכרות, אבל המבט עדיין מחפש משהו להתיישב עליו.

בהתחלה אנחנו שמות לב לפרטים הקטנים. לא מתוך ביקורת, אלא מתוך קרבה. קו שמתחדד, אזור שנראה עייף יותר, אור שנופל אחרת מאתמול. המראה לא שופט, והוא גם לא ממהר לנחם. הוא פשוט מחזיר לנו את עצמנו, כמו שאנחנו, ברגע הזה. ויש בזה משהו חשוף, כמעט פגיע. כי מול המראה קשה להעמיד פנים, וקשה עוד יותר למהר הלאה.

עם הזמן, בלי החלטה מודעת, משהו בקצב משתנה. הנשימה מתארכת. התנועה של היד הופכת איטית יותר. אנחנו לא מנסות להגיע לאנשהו, לא מחפשות תוצאה. רק נמצאות. העור מגיב לשקט הזה לפני שאנחנו בכלל מבינות. הוא נראה רך יותר, פחות דרוך. כאילו גם הוא משחרר אחיזה.

יש רגע שבו עולה ספק. מחשבה קטנה שאומרת שאולי כל זה זמני, אולי זו רק תאורה טובה, אולי אנחנו מדמיינות. הספק הזה מוכר לנו. הוא חלק מהדרך. אבל גם הוא, כשהוא פוגש שקט, לא נשאר חד. הוא מתרכך. לא נעלם, רק מפסיק להוביל.

הזמן עושה את שלו, לא בקפיצה אלא בזרימה. ימים עוברים, מבטים חוזרים, ואנחנו שמות לב שהמפגש עם המראה כבר לא טעון כמו פעם. הוא לא שיא של היום, אבל גם לא משוכה שצריך לעבור. הוא רגע בתוך רצף. חלק משגרה שמכילה יותר רווחים, יותר אוויר.

אנחנו מתחילות להרגיש שהמראה החיצוני לא עומד לבד. הוא מחובר לתחושה פנימית שנבנית לאט. ביטחון שלא מגיע כהצהרה, אלא כהסכמה שקטה. העור לא “מושלם”, והפנים לא קפואות בזמן, אבל יש בהן יציבות. מין ידיעה פנימית שאנחנו לא צריכות למהר לשום מקום אחר.

 

 

האור משחק תפקיד חשוב ברגעים האלה. אור בוקר רך, או אור ערב שנשבר על הזכוכית. הוא לא מדגיש, לא מסתיר. הוא פשוט נמצא, מאפשר. בתוך האור הזה, אנחנו מרגישות שהמבט שלנו משתנה. פחות מחפש אישור, יותר נוכח. כאילו העיניים לומדות לראות את עצמן מחדש, בלי עומס של ציפיות.

יש גם רגעים של חזרה לאחור. ימים שבהם השקט מתפזר, שבהם המראה שוב מרגיש רחוק. אנחנו לא נבהלות מזה. למדנו שזה חלק מהתנועה. כמו נשימה שלא תמיד אחידה, גם התחושה הזו נעה. והידיעה הזו, בפני עצמה, מרגיעה. לא כל יום צריך להרגיש אותו דבר כדי לדעת שאנחנו בדרך.

לאט־לאט, בלי שנוכל לשים אצבע על נקודה אחת, משהו מתייצב. המראה החיצוני כבר לא דורש מאיתנו מאמץ. הוא לא מרכז את כל תשומת הלב, אלא משתלב בה. וכשהוא מסתדר, לא במובן של “נראה טוב”, אלא במובן של “מרגיש נכון”, משהו בפנים מגיב מיד. הלב שוקע מעט, הכתפיים יורדות, המחשבות מפסיקות להתרוצץ.

אנחנו מבינות אז שהרוגע הזה לא תלוי ברגע חד או בהחלטה גדולה. הוא נבנה משכבות דקות של הקשבה. מהמוכנות לעצור, להישאר עוד שנייה מול המראה, לא כדי לבדוק אלא כדי להיות. כל שכבה כזו מצטברת, יוצרת עומק שקשה להסביר במילים אבל קל להרגיש בגוף.

יש משהו מנחם בידיעה שהיופי לא חייב להיות דרמטי כדי להשפיע. לפעמים הוא שקט, כמעט בלתי מורגש. הוא מתגלה דווקא ברגעים שבהם אנחנו לא מחפשות אותו. כשהעור מרגיש נינוח, כשהמבט לא מתכווץ, כשהזמן עובר בלי שנרגיש צורך להאיץ אותו.

ובסוף היום, כשאנחנו מכבות את האור ונשארות עם החושך הרך של החדר, המראה כבר לא מולנו. אבל התחושה נשארת. לא כהצהרה, לא כהבטחה, אלא כמשהו עדין שמלווה אותנו פנימה, ונשאר שם גם כשאנחנו עוצמות עיניים.

קראו עוד על: גוונים לשיער חום