הרגע הקטן שגרם לנו להרגיש בטוחות יותר

בהתחלה זה לא היה רגע ברור. יותר כמו תחושה דקה שהתיישבה לאט, בלי להכריז על עצמה. משהו בשקט של הבוקר, באור שנגע בפנים בלי לדרוש תשומת לב, גרם לנו לעצור לשנייה ארוכה יותר מהרגיל מול המראה.

אנחנו זוכרות ימים שבהם המראה היה מקום של בדיקה. חיפוש. תיקון. עיניים שמתרוצצות על הפנים ומנסות להבין מה חסר, מה צריך להשתנות, מה עוד לא יושב נכון. העור היה שם, אבל לא תמיד הרגשנו אותו באמת. הוא היה משטח שצריך לנהל, לא משהו שאפשר להניח לו להיות. הזמן עבר, וההרגל הזה התיישב עמוק, כמעט בלי שנשים לב.

ואז, בלי דרמה, משהו התחיל להתרכך. לא ביום אחד, לא בהחלטה מודעת. פשוט שמנו לב שהיד נחה על הלחי קצת יותר זמן. שהמבט במראה כבר לא מחפש תשובה מיידית. שיש רגעים שבהם אנחנו נושמות לפני שאנחנו ממשיכות הלאה, והנשימה הזו מרגישה שונה. פחות מהירה. פחות לחוצה.

המחשבה הראשונה הייתה ספק. אולי אנחנו מדמיינות. אולי זו רק עייפות אחרת, או תאורה מחמיאה יותר. אנחנו רגילות לפקפק ברגעים שקטים, במיוחד כשהם לא מגיעים עם סימן קריאה. אבל התחושה חזרה. שוב ושוב. בכל פעם קצת אחרת, אבל עם אותו עומק עדין. כאילו משהו בפנים לומד להירגע.

העור, כמו תמיד, היה הראשון להגיב. לא בשינוי חד, אלא בנוכחות. הוא הרגיש פחות מתוח, פחות דרוך. המרקם היה אותו מרקם, הקווים אותם קווים, אבל היחס שלנו אליהם השתנה. פתאום הם נראו כחלק מתנועה ארוכה של זמן, לא כמשהו שצריך לעצור. האור שגלש על הפנים לא הדגיש, הוא ליווה.

יש רגע שבו הבנו שהשקט הזה לא קשור למה שאנחנו רואות, אלא לאיך שאנחנו נמצאות. שהביטחון לא הגיע כי משהו “הסתדר”, אלא כי הפסקנו ללחוץ. זה היה רגע קטן, כמעט חמקמק, אבל הוא פתח דלת. מאחוריה לא חיכה פתרון, אלא מרחב. מרחב שבו מותר להיות בלי לבדוק כל הזמן.

 

 

עם הזמן, הרגע הזה התחיל להתפשט. הוא הופיע גם בערב, כשאור אחר מילא את החדר, רך וכבד יותר. גם אז, מול המראה, לא מיהרנו. הידיים נעו לאט, בתנועה מוכרת אבל קשובה. כל מגע הרגיש פחות פונקציונלי ויותר נוכח. כאילו אנחנו לומדות מחדש את הקצב שלנו.

היו ימים שבהם התחושה הזו נעלמה, ואנחנו חזרנו להרגלים הישנים. זה בלבל אותנו לרגע, גרם לנו לחשוב שהכול היה אשליה. אבל גם בימים האלה נשאר זיכרון גופני, עדין, של איך זה מרגיש כשלא צריך להיאחז. הזיכרון הזה חיכה בסבלנות, ולא דרש שנחזור אליו בכוח.

לאט־לאט, התחילה להיווצר הבנה שקטה: הביטחון שאנחנו מרגישות לא נבנה מהשוואה, ולא מהגעה לנקודה מסוימת. הוא נבנה מהסכמה להיות בתוך התהליך. לראות את הזמן עובר על העור, ולהישאר. להרגיש שינוי בלי לנסות לעצור אותו. לתת לשקט להתאסף, שכבה אחרי שכבה.

המראה הפך להיות פחות יעד ויותר תחנה. מקום שבו אפשר לפגוש את עצמנו בלי מסכות, בלי דרישות. לפעמים המפגש היה נעים, לפעמים פחות, אבל הוא תמיד היה אמיתי. והאמיתיות הזו, כך גילינו, היא בסיס יציב בהרבה מכל שלמות רגעית.

אנחנו חושבות על כל הפעמים שבהן חיפשנו ביטחון במקומות רועשים. בהחלטות חדות, בשינויים מהירים. ולא שמנו לב שהביטחון האמיתי התהווה דווקא ברגעים שלא ניסינו להגדיר. ברגע שבו האור נפל נכון, הנשימה העמיקה, והגוף אמר כן בשקט.

עם הזמן, גם התחושה הפנימית השתנתה. פחות דריכות, יותר מרחב. פחות צורך להסביר לעצמנו מי אנחנו ברגע הזה. הביטחון לא הרגיש כמו חומה, אלא כמו קרקע. משהו שאפשר לעמוד עליו בלי לחשוב כל הזמן אם הוא יישמט.

הרגע הקטן ההוא לא נעלם. הוא לא נשאר זהה, אבל הוא ממשיך להתגלות בצורות שונות. לפעמים במבט חטוף, לפעמים במגע כמעט אקראי. הוא מזכיר לנו שהיופי שאנחנו חוות לא נמצא בשיא, אלא ברצף. בתנועה האיטית של חיים שמסכימים להיות מורגשים.

ועכשיו, כשאנחנו מכבות את האור, המחשבה הזו נשארת איתנו. לא כהבטחה, לא כתובנה סגורה. פשוט כתחושה שקטה שממשיכה לנשום גם כשהחדר מחשיך.

קראו עוד על: צבע אפור לשיער