לא הבנו מיד למה זה מרגיש אחרת – אבל הגוף שלנו כן

לא היה רגע ברור שבו אמרנו לעצמנו: משהו כאן שונה.
לא הייתה תובנה גדולה, ולא סימן חיצוני שאפשר להצביע עליו.
אבל הגוף – הוא ידע לפני המחשבה.

בהתחלה זה היה כמעט לא מורגש.
פחות כיווץ בכתפיים כשקמנו בבוקר.
נשימה שקצת פחות נתקעת באמצע היום.
תחושה עמומה של רוגע שלא דרש הסבר.

ניסינו להבין מה השתנה.
הלו״ז נראה אותו דבר.
העבודה המשיכה.
גם האנשים סביבנו לא התחלפו.
ובכל זאת, משהו בפנים הפסיק להיאבק.

הגוף שלנו, כך גילינו, לא מחכה שננסח החלטות.

הוא לא צריך שנסביר לו למה.
הוא מגיב לפני שאנחנו מסכימים להרגיש.
לפני שאנחנו נותנים לזה שם.

הייתה האטה קטנה בתנועות.
פחות דחיפות להספיק.
הידיים עבדו בקצב רגוע יותר,
והמבט הפסיק לקפוץ מדבר לדבר.

רק בדיעבד הבנו שלא הוספנו שום דבר.
לא שיטה חדשה.
לא הרגל נוצץ.
בעיקר הורדנו עומס שקט שלא שמנו לב שהוא שם.

 

 

לפעמים אנחנו מחפשים שינוי במקום הלא נכון.

במחשבות.
בהחלטות.
בתכנונים ארוכים.
אבל הגוף מגיב קודם כל לאווירה.

לאופן שבו אנחנו נמצאים בתוך היום,
לא רק למה שאנחנו עושים בו.

כשהפסקנו להוכיח לעצמנו שאנחנו בשליטה,
הגוף שחרר.
כשהפסקנו לדרוש תחושה מסוימת,
היא התחילה להופיע לבד.

וזה לא היה דרמטי.

אף אחד מבחוץ לא היה שם לב.
אבל בפנים – משהו התיישב.

העייפות נראתה אחרת.
היא לא הייתה כבדה, אלא טבעית.
העור הרגיש פחות מתוח,
והלב פחות במרדף.

רק אז הבנו:
לא תמיד צריך להבין כדי להרגיש.
לפעמים הגוף כבר בחר בשבילנו להירגע,
ואנחנו רק צריכים לא להפריע.

מאז, אנחנו מקשיבים אחרת.
לא כל סימן צריך פירוש.
לא כל תחושה דורשת תיקון.
יש דברים שנרגעים מעצם זה שמפסיקים לדחוף.

לא הבנו מיד למה זה מרגיש אחרת.
אבל היום ברור לנו דבר אחד:
כשהגוף מרגיש בטוח –
הכול משתנה, גם בלי שנעשה מזה סיפור.

קראו עוד על: איך לעצב פוני