לא היה כאן קסם – רק בחירה חכמה

לא שמנו לב לרגע שבו זה התחיל. לא הייתה דרמה, לא שינוי חד, רק תחושה שקטה שהגיעה מבפנים, כמעט בלחישה. משהו במראה החזיר לנו מבט רגוע יותר, כאילו הזמן עצמו האט לרגע ונשאר איתנו.

בהתחלה עוד ניסינו לייחס את זה לעייפות שנעלמה, לשינה טובה יותר, לאור אחר שנכנס מהחלון. העור נראה אותו עור, הפנים אותן פנים, ובכל זאת הייתה שם שכבה חדשה – לא מבריקה, לא מתאמצת, פשוט נוכחת. תחושה שלא דורשת תשומת לב, אלא מזמינה אותה בעדינות. אנחנו זוכרות את הרגע הזה מול המראה, בלי למה ובלי צורך לפרש, רק נשימה עמוקה והכרה שקטה שמשהו הסתדר.

עם הזמן התחילו לעלות מחשבות. אולי זה רק אנחנו. אולי התרגלנו. אולי זו עין שמבקשת לראות רוך ולכן מוצאת אותו. אבל המגע אמר משהו אחר. היד שעוברת על העור לא חיפשה לתקן, רק להרגיש. התנועה הייתה איטית יותר, פחות ביקורתית. משהו בנו ויתר על המאבק הקטן הזה שמתרחש לפעמים בלי שנשים לב – המאבק להיות משהו אחר ממה שאנחנו עכשיו.

עברו ימים, אולי שבועות. הזמן לא נספר, הוא פשוט חלף. האור בבוקר היה אותו אור, אבל אנחנו עמדנו בו אחרת. לא מול, אלא בתוכו. המראה החזירה פנים מוכרות, אבל התחושה מאחוריהן הייתה עמוקה יותר. לא התרגשות, לא סיפוק גדול, אלא יציבות. כמו קרקע שמפסיקה לזוז מתחת לרגליים.

ואז הגיע הספק. רגע קטן, חמקמק. אולי אנחנו מדמיינות. אולי זה שלב שיחלוף. הרי התרגלנו לשינויים חדים, לקפיצות, לניסיונות. שקט לפעמים מרגיש חשוד. אבל במקום להיבהל, נתנו לו מקום. אפשרנו לו להישאר בלי לבדוק אותו כל הזמן. השקט הזה לא דרש הוכחות. הוא פשוט היה.

בתוך הספק התחיל שינוי עדין. לא במראה החיצוני, אלא ביחס שלנו אליו. פחות בחינה, פחות חיפוש אחר מה חסר. יותר קבלה של מה שיש עכשיו. העור הפך להיות מרחב, לא משטח. משהו שחי, נושם, משתנה בקצב שלו. אנחנו למדנו להאט יחד איתו.

 

 

יש רגעים כאלה, קטנים, שבהם היד נעצרת על הלחי, לא מתוך בדיקה אלא מתוך חיבה. המבט במראה לא מחפש אישור אלא פוגש נוכחות. הזמן באותם רגעים נמתח, לא כי הוא מתעכב, אלא כי אנחנו סוף סוף נמצאות בו באמת. בלי לרוץ קדימה ובלי למשוך אחורה.

השקט שנבנה לא היה ריק. הוא היה מלא בניואנסים: אור אחר הצהריים שנשבר ברוך, נשימה שנכנסת עמוק יותר, תנועה איטית של גוף שמרגיש בטוח מספיק כדי לא למהר. הביטחון הזה לא הכריז על עצמו. הוא לא דרש שיראו אותו. הוא פשוט התיישב במקום.

לאט לאט הבנו שלא קרה כאן משהו מסתורי. לא התרחשה טרנספורמציה, לא נולדה גרסה חדשה. הייתה בחירה. לא גדולה, לא דרמטית, אלא חכמה. בחירה להקשיב למה שמרגיש נכון מבפנים, גם כשאין לזה שם ברור. בחירה להפסיק לרדוף אחרי תחושה ולתת לה להגיע לבד.

הבחירה הזו לא פתרה הכול. עדיין יש ימים פחות רכים, מבטים עייפים, רגעים של חוסר סבלנות. אבל בתוך כל אלה יש עכשיו עוגן. תחושה פנימית שמחזיקה גם כשמשהו מתערער. העור, המראה, הנשימה – כולם חלק מאותו רצף שקט, לא נפרדים זה מזה.

אנחנו שמות לב איך הזמן עובר אחרת. לא מהר יותר ולא לאט יותר, אלא מדויק יותר. כל רגע מקבל את המקום שלו בלי להידחק. גם השתיקות. אולי בעיקר השתיקות. הן כבר לא מביכות, לא דורשות מילוי. הן מאפשרות לנו להיות פשוט אנחנו, בלי שכבה נוספת של הסברים.

כשאנחנו חוזרות למראה היום, אין ציפייה. יש מפגש. לפעמים קצר, לפעמים מתמשך, אבל תמיד כן. היד נעה בתנועה מוכרת, כמעט אינטואיטיבית. העור מגיב לאט, בסבלנות. משהו במערכת היחסים הזו נרגע, כאילו שני צדדים הפסיקו להוכיח משהו זה לזה.

לא היה כאן קסם. לא משהו שאפשר להצביע עליו או לספר עליו כעל רגע אחד מכריע. הייתה סדרה של רגעים קטנים, בחירות שקטות, הקשבה למה שמרגיש נכון גם כשאין מילים מדויקות. ובתוך הרצף הזה נוצרה תחושה שממשיכה ללכת איתנו, בלי רעש.

בסוף היום, כשהאור בחדר נחלש, המראה כבר פחות חדה. אנחנו לא מחפשות בה תשובות. רק עוברות ליד, עם יד רפויה ותחושה מוכרת של בית פנימי. משהו שנשאר גם כשמכבים את האור, בלי צורך להגדיר אותו.

קראו עוד על: שמפו נגד קשקשים