העור שלנו אמר תודה לפני שאנחנו הבנו למה

לא קרה רגע דרמטי. לא היה שינוי חד. פשוט שמנו לב שיום אחד המראה החזיר לנו מבט אחר, רך יותר, שקט יותר. משהו בעור הרגיש פחות מתוח, פחות דורש הסברים.

בהתחלה זה היה כמעט לא מורגש. תחושה דקה, כמו נשימה עמוקה שנכנסת בלי שנזמין אותה. העור נראה אותו עור, אותם קווים עדינים, אותו גוון מוכר, אבל הייתה בו נוכחות אחרת. כאילו הוא הפסיק לבקש מאיתנו תשומת לב והתחיל פשוט להיות. אנחנו המשכנו בשגרה, בלי לעצור, בלי להעניק לזה שם, אבל הגוף כבר ידע.

עם הזמן התחלנו לשים לב לפרטים הקטנים. לא למראה מושלם, אלא לרגעים שבהם היד נוגעת בפנים בלי מחשבה מוקדמת. האור בבוקר פוגש את העור אחרת, לא חזק, לא בוחן, אלא עובר עליו ונשאר רגע. התחושה הפנימית משתנה לאט, כמו שקט שנבנה בחדר מבלי שמישהו סגר את הדלת.

עלה גם ספק. תהינו אם אנחנו מדמיינים. אולי זה רק מצב רוח, אולי עייפות שפחתה, אולי הסתגלות. אבל הספק לא היה חד. הוא הגיע ברכות, התיישב בצד, ונתן למה שקורה להמשיך. העור לא ביקש שנאמין. הוא פשוט המשיך להגיב אחרת. פחות דריכות, פחות מאמץ להחזיק משהו במקום.

הזמן התחיל להיות חלק מהסיפור. ימים עברו, שבועות, והתחושה לא נעלמה. להפך, היא העמיקה. לא כהתרגשות, אלא כיציבות. כמו הליכה איטית בשביל מוכר, שבו כל צעד מרגיש בטוח יותר מהקודם. המראה הפכה להיות מקום של מפגש, לא של בדיקה. מבט שקט, לא שואל שאלות, לא מחפש תשובות.

 

 

בתוך השקט הזה התחילה תנועה עדינה. לא שינוי חיצוני גדול, אלא תזוזה פנימית. אנחנו שמנו לב שאנחנו פחות מתקנות, פחות מנסות ליישר או להסתיר. העור, באותו קצב איטי, שיקף את זה. הוא נראה רגוע יותר, אבל אולי זה אנחנו שהיינו רגועות יותר מולו. הגבול בין התחושה הפנימית למה שנראה בחוץ התחיל להיטשטש.

היו גם רגעים של חוסר סבלנות. ימים שבהם רצינו לראות יותר, להרגיש יותר מהר. ואז חזרנו לאותה נקודה שקטה שבה הכול מתרחש בלי לחץ. למדנו להניח לזמן לעשות את שלו, לא כדבר חיצוני, אלא כחלק מהגוף. העור לא עובד לפי לוחות זמנים. הוא מגיב לנשימה, למגע, לשקט שמקיף אותו.

האור הפך להיות שותף. לא אור חזק של חשיפה, אלא אור רך, כזה שנכנס מהצד, בשעות שבהן היום נרגע. ראינו איך אותו אור מדגיש לא את הפגמים אלא את המרקם, את החיות השקטה. העור לא ניסה להרשים. הוא פשוט היה נוכח, ואנחנו היינו שם איתו.

לאט לאט הבנו שמשהו השתנה גם באופן שבו אנחנו מרגישות בתוכנו. פחות צורך להוכיח, פחות מתח סביב המראה. התחושה הפנימית התייצבה, כמו מים שנרגעים אחרי תנועה. העור שיקף את זה בלי מילים. הוא לא אמר תודה בקול, אבל היה בו משהו שמרגיש כמו הכרה, כמו שיתוף פעולה.

הרגעים האלו לא הגיעו בשיאים. הם הופיעו דווקא בזמנים הפשוטים: בערב שקט, בבוקר מוקדם, ברגע קצר מול המראה לפני שיוצאים. תחושה של התאמה, לא של מאבק. העור והתחושה הפנימית התחילו ללכת יחד, באותו קצב איטי.

ככל שהזמן עבר, הפסקנו לחפש את הסיבה. לא היה צורך להבין למה. עצם זה שהתחושה נשארה, שהשקט העמיק, הספיק. העור המשיך להגיב ברכות, ואנחנו למדנו להקשיב בלי לנתח. המבט הפך פחות ביקורתי, יותר נוכח. היד נחה על הפנים בלי למהר.

יש משהו משחרר בלא לדעת בדיוק מתי זה התחיל. הידיעה שהשינוי לא דרש הכרזה, לא סימן ברור. הוא פשוט קרה, והמשיך לקרות. העור הוביל, ואנחנו הצטרפנו מאחור, בקצב שלו. אולי בגלל זה הוא אמר תודה לפני שאנחנו הבנו למה.

גם עכשיו, כשאנחנו חושבות על זה, אין מסקנה חדה. רק תחושה שנשארת. מראה שמחזיר מבט שקט. נשימה שנעשית עמוקה בלי שנשים לב. משהו שנשאר באוויר, גם אחרי שהאור כבה.

קראו עוד על: איפור פנים למתחילות